עדות מאוחרת: ניצולי שואה מאוקראינה / פנחס אגמון

על עדויות ועדים
…" עדותו של ניצול היא ראשית כל פורקן וכדרך כל פריקת משא, אין נושא המשא מבקש אלא לפרוק מעליו ובמלוא החופזה את המטען".
…"ואומנם, הניצול העיד כפי שהעיד, לרוב לא גילה אלא חיצוניותה של האימה. את תוך- תוכה העלים גם מעצמו… ועוד: הורגלנו לדבר על השואה בלשון המספרים הגדולים ואין לך כלשון הזו המרחיקה מכל מגע. אין לפדות דבר, ולא כל שכן אימה כזו, אלא בלשונו של היחיד. היחיד כסובייקט – זו הייתה המציאות ולא המספר האנונימי. ביחיד זה, כיחיד, התרחשו הדברים, שלעת- עתה אין הדוקומנט מעיד עליהם. הדברים לא התרחשו בסתמיות הכוללת אלא כחוויה שדבקה והייתה לחלק מהבשר וחוויה זו שינתה אותו כליל".
( מתוך "האימה וההתחייבות". א. אפלפלד)
"אלה, החיים עימנו, מקבלים שליחות מכל אלה, שהשתתקו לעולמים; למלא את חובתם יכולים הם רק בהשתדלם לשחזר בדייקנות את אשר היה ובחלצם את העבר מכזבים ומאגדות".
(צ'סלב מילוש בעת קבלת פרס נובל לשלום).
"שדות הזיכרון הם כאותו אתר ארכיאולוגי עשיר, שבו שכבה על גבי שכבה של ממצאים מתקופות שונות, אשר שבר גיאולוגי כלשהו טרף את הסדר ביניהן. מאחר שהשבר עצמו הוא החומר שסיפורי עשוי ממנו, רק חלק מן האמת שרד.
לא די ברצון טוב כדי להפוך זיכרונות אישיים להיסטוריה, ואף שלי, במקרה הטוב אינם אלא סיפור בלבד.
(מתוך: "שדות הזכרון", ש.ברזניץ)