כפי שאבי סיפר לי / באטריס הל

על פי זיכרונותיו של יוסף הלברטל "וקורה שככל שאני עסוקה יותר בחיפוש משמעות לחיי שלי, כך אני חוזרת לאותו מקום, לאבי, לביתו, לזיכרונותיו. רק אני, כך נדמה לי, מסוגלת לעשות זאת". במשך שנים חזרה באטריס הל "לאותו מקום" בשיחות רבות שקיימה עם אביה, יוסף הלברטל, יליד לאנצוט, פולין, ניצול השואה. הדיאלוג המתמשך בין הל, המתעדת בספר גם את קולה-שלה, ובין אביה, המספר את סיפורו בלשונו האישית, הוא דיאלוג שעבר והווה משמשים בו בערבובייה. הוא יוצר אט-אט פסיפס לא גמור של עובדות, אירועים, החמצות, תמונות, הרהורים וכאבים, שהשנים לא הכהו במאומה את רישומם הראשוני, הרגיש והנוקב. מבעד לתיאוריו של יוסף הלברטל, פעם בעיני ילד, פעם בעיני נער ופעם כמבוגר העושה עם עצמו חשבון נפש, מצטיירת העיירה לאנצוט, השטעטעל האבוד, מצטיירת משפחתו הקטנה, הנסה על נפשה ומאבדת במערבולת המלחמה בזו אחר זו נפשות קרובות ואהובות ומצטיירת היאחזותו בחיים למרות הכל. ובסופו של דבר, בחלוף השנים חשה הבת שאביה "חי את חייו בחפץ לב… סבל רבות אך לא הפך מר… אבא שלי מעולם לא התייאש ולכן הוא גם לא שכח". סיפורו המתועד כאן הוא עדות לכך. יוסף הלברטל היגר אחרי המלחמה לאורוגוואי, הקים משפחה ולאחר שילדיו בגרו, עלה בעקבותיהם לישראל והוא חי היום בירושלים. המחברת, באטריס הל, ילידת אורוגוואי, עלתה ארצה בשנות השבעים, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ועסקה שנים רבות בחינוך ובאמנות המספר. היום הל מחזאית ב"תיאטרון הנפש", המעלה הצגות בנושאים השאובים מן החברה הישראלית והתרבות היהודית. בין מחזותיה, "אסונות ונסים", העוסק אף הוא בסיפורו של אביה בשואה ומציג כ- 10 שנים בהצלחה בארץ ובחו"ל.