"הלא רצויים"

בשנות השלושים, צרפת נראתה לרבים כמרחב של חירות ותרבות – אך הפכה ממקלט למלכודת. אמנים יהודים שנמלטו מגרמניה מצאו את עצמם "לא רצויים". הם נעקרו, הופרדו, נכלאו – אבל המשיכו ליצור. בתוך הגדרות, נולדה יצירה.

אמנים כמו קרל שווזיג, ישראל קישקה, ז'ק גוטקו, אליסיה הוהרמן, אייזיק פדר, סאבלי שלייפר – ורבים אחרים – הביעו את קולם- בעיפרון, בצבע, במכחול. הם תיעדו את חיי היומיום, את חבריהם הכלואים, את הנופים סביבם, את רגעי החסד.

חלקם הותירו על גבי היצירות חתימה, תאריך, מיקום, משפט בתחתית הדף – כמו רצו לומר: היינו כאן.

האמנות שיצרו לא הייתה רק מפלט – היא הייתה הצהרה. פעולה. התנגדות. התנגדות לא לשלטון בלבד – אלא לרעיון שניתן להפשיט את האדם מאנושיותו.

את האוסף הזה ליקטה מרים נוביץ’, האוצרת הראשונה של המוזיאון, במסירות שאין דומה לה. היא נדדה, ראיינה, אספה, תיעדה – כדי להבטיח שהקול הזה לא יישכח. שהאמנות תמשיך להשמיע את מה שלא ניתן לשתוק עליו.

אוצרות: לילך אפרים